פסק-דין בתיק ע"א 1048/04

כב' השופטת רות לבהר שרון

1.        בפנינו ערעור על פסק דין שניתן ביום 15.8.03, בת.א 2824/02 (בית משפט שלום ברמלה), על ידי כב' השופט שמואל ברוך, ס.נ., לפיו נדחתה תביעת המערער על הסף מחמת התיישנות.

ואלה העובדות הצריכות לעניין:

2.         המערער הוא בעלים של חב' הסעות ונהג במקצועו. המשיבות הן חברות ביטוח שביטחו את המערער בפוליסות ביטוח מסוגים שונים, החל משנת 1974, בהן פוליסות לביטוח אובדן כושר הכנסה ו/או נכות. (להלן: "הפוליסות").

3.         ביום 10.9.96 נפגע המערער בתאונת דרכים (להלן: "תאונת הדרכים"). בעקבות התאונה הגיש המערער, על פי הפוליסות,  תביעה נגד המשיבות בגין נכותו.

המשיבות הכירו בתביעתו, ושילמו לו פיצויים בסך 52,600 ש"ח. עם קבלת הפיצויים, ביום 27.9.96, חתם המערער על כתב קבלה ושחרור לפיו לא תהיינה לו כל תביעות או דרישות מהמשיבות הנובעות מתאונת הדרכים.

4.         המערער טוען כי כעבור כשלוש שנים, ביום 25.8.99, במהלך עבודתו, הוא חש בכאבים עזים ברגלו ובגבו, כאבים, שלטענתו, הם תוצאה של מאמץ יתר שביצע יום קודם לכן. לטענתו, בעקבות אירוע זה נגרמו לו נכות, ואבדן כושר השתכרות, שפיצוי בגינם הוא תובע מהמשיבות על פי הפוליסות.

5.         המשיבות טוענות כי מדובר בתביעה שנובעת מתאונת הדרכים שאירעה עוד ביום 10.9.96, והואיל וממועד זה ועד להגשת התביעה חלפו למעלה משלש שנים - הרי שבהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"), על פיו תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלש שנים מקרות מקרה הביטוח, דין התביעה להדחות מחמת התיישנות.

לטענת המשיבות מאחר והאירוע מיום 25.8.99 הוא המשך תוצאתי של תאונת הדרכים שקרתה ביום 10.9.96, אזי "יום מקרה הביטוח" לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות הוא יום 10.9.96.

המערער טוען, לעומת זאת, כי האירוע נשוא התביעה מיום 25.8.99  הוא אירוע העומד בפני עצמו, אשר אינו קשור כלל לתאונת הדרכים, ולכן מועד קרותו הוא "יום מקרה הביטוח".

פסק הדין של בית משפט קמא

6.         בית משפט קמא קבע כי דין התביעה להדחות על הסף מחמת התיישנות, לאחר שהכריע בשאלה מי מבין שני המועדים הנ"ל הוא "יום מקרה הביטוח" אשר ממנו מתחיל מרוץ ההתיישנות.

ביהמ"ש קמא קבע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו התגלה הנזק, וכי מועד זה הוא "יום מקרה הביטוח" לצורך מניין ההתיישנות, ואולם - באשר לנסיבות המקרה הספציפי, קבע ביהמ"ש קמא כי התביעה התיישנה. בימ"ש קמא קבע כדלקמן:

"התובע, כאמור, נפגע בתאונת דרכים ביום 10.9.96. בתאונה זו נתגלה נזק אצל התובע, אשר על פי דבריו שלו גרם לו לאורך תקופה ארוכה לכאבים בגב התחתון. התובע הגיש תביעה בגין הנזק שנגרם לו מאותה תאונת דרכים ואף קיבל פיצויים מהנתבעות בגין הנזק שנגרם לו מתאונה זו. מכאן שאין עסקינן בנזק של מה בכך שאדם סביר לא היה תובע בגינו. אינני מתכוון להתייחס כאן לשאלת הפיצויים ששולמו לתובע בעבר, האם שולמו עבור נזק שנגרם לתובע בידו בלבד או שמא שולמו בגין נכות כללית, מכיוון שהדברים אינם קשורים לטענת ההתיישנות. למרות זאת, אין להתעלם מהעובדה ששולמו פיצויים, ופיצויים כידוע לא משולמים על נזק של מה בכך. מעבר לכך, גם התובע עצמו, בתצהיר עדות ראשית שהגיש בהתייחס לנסיבות הפגיעה שנפגע, במסגרת התיק הנוכחי, ייחס מפורשות את הפגיעה נשוא התובענה לאירוע התאונה מ-1996, פגיעה ש"התממשה" רק בשנת 1999, כך לשונו שלו".

בית המשפט קמא סיכם דבריו כדלקמן:

"אשר על כן אני קובע כי יום מקרה הביטוח ממנו נמנית תקופת ההתיישנות, אירע ביום תאונת הדרכים דהיינו ב 10.9.96. כל שנתרחש לאחר מכן הינו  המשך של התאונה ושל הנזק שנגרם בגינה. יתכן והנזק התגבש ביום 25.8.99, אך אם אכן זהו מצב הדברים, וגם אם היתה החמרה במצבו של התובע, אין מדובר כאן באירוע או בנזק חדש, ולכן אין לראות בהחמרה או בהתגבשותו המלאה של הנזק כנקודה בה מתחילה תקופה חדשה לצורך מנין תקופת ההתיישנות. תקופת ההתיישנות חלפה ב 9.9.99, התביעה בתיק זה הוגשה ביום 22.8.02, ועל כן הוגשה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות".

טענות ב"כ המערער:

7.         ב"כ המערער טוען שלתביעתו נשוא פסה"ד היו שני רכיבים:

א.    נכות תאונתית.

ב.       פיצוי שבועי בגין אבדן כושר עבודה.